השיחה הטיפולית כסיפור:
פיתוח גישה הקשרית בניתוח שיחות טיפוליות בין עובדות סוציאליות לפונות שבית המשפט ראה בהן אמהות מזניחות או מתעללות.
לעבודת התיזה המלאה (קובץ PDF)
הורים, שבית המשפט ראה בהם הורים מזניחים ו/או מתעללים והוציא את ילדיהם מחזקתם לתקופות קצרות, ארוכות או לצמיתות, הם בדרך כלל אוכלוסייה מודרת במחקר, המתמקד בגורמי סיכון, ובפרקטיקה, ש'טובת הילד' לנגד עיניה. כתוצאה מכך, גם המחקר וגם הפרקטיקה עוסקים רק מעט בחוויה של ההורה שילדו הורחק.
במקרים רבים הורים, שילדם הורחק מהם, ממשיכים לגדל את הילד שהוחזר לחזקתם, ו/או ילדים אחרים, וזאת למרות הכתם שדבק בכושרי ההורות שלהם ולמרות הפגיעה שחוו, כשעל העובד הסוציאלי המטפל מוטלת המשימה לסייע בידם לחזק את כושרי ההורות שלהם. יכולת ההיעזרות של הורים בעלי מסוגלות הורית נמוכה בכלל והורים שחוו הרחקת ילד מהבית בפרט, כמו סוגיות אחרות באוכלוסייה זו, נחקרה רק במסגרת בדיקת יכולת ההיעזרות של משפחות רב-בעייתיות. מרבית המחקרים עסקו בקשיי ההיעזרות של אוכלוסיה זו והתמקדו במאפייניה, שהשפעתם על העובד הסוציאלי המטפל תוארה כ'קואליציה של יאוש' המתרחשת במפגש שבין העובד לפונה. מחקרים אחרים שאלו 'מה עוזר בעזרה?' והעלו את סוגיית יכולת ההיעזרות של הפונה מנקודת ראותו. מחקר זה מנסה להאיר את סוגיית יכולת ההיעזרות של הפונה מזווית חדשה, הממקדת את הקושי להיעזר לא בפונה ולא בעובד הסוציאלי אלא במפגש שבינהם ובמודלים הפרשניים השונים שכל אחד מהם מביא למפגש זה.
המחקר עומד על ייחודה של השיחה הטיפולית של העובד הסוציאלי עם ארבע אמהות, שחוו הרחקת ילד בצו בית משפט, ומעלה את השאלה 'מה קורה במפגש בין העובד הסוציאלי לפונה?', תוך גילוי הנרטיב של הפונה כפי שהוא עולה בשיחה הטיפולית בתנאים של 'ביטוי חופשי' אופטימאלי, ובמקביל – תוך חשיפת הדרך בה מבני הידע של הפונה ושל המטפל פועלים הדדית בשיחה שביניהם.
המתודה: נחקרו ארבע שיחות טיפוליות עם נשים שילדיהן הורחקו מביתן בהתערבות בית המשפט. בניסיון לחפש את מסגרת ההקשר, שתחשוף את הנרטיב של הנשים, את הנרטיב של המטפלת ואת הדינאמיקה ביו השתיים, מצא מחקר זה כי כלי הניתוח שפיתח ושכלל חקר הספרות היפה עשוי לשמש ביעילות גם לצורך תיאור השיחה הטיפולית.
מונחים מתחום הפואטיקה של הסיפורת כמו 'מטאפורות' 'רצף' או 'סוגה' משמשים במחקר האיכותני, ובמחקרי סיפר, אך מחקר זה חורג ממסגרת מחקרים אלו בשני היבטים:
- המחקר אינו מבודד את סיפורי הפונות אלא רואה בהקשר, בשיחה הטיפולית, שבתוכה עולים הסיפורים, סיפור בפני עצמו, שנקרא במחקר זה 'סיפור המפגש'.
- ב. במחקר זה ניסינו להתייחס לשיחה טיפולית כאילו הייתה טקסט ספרותי ולנתחה בהתייחסות לפואטיקה של הסיפורת. בעת ניתוח הטקסט התעלמנו מ'גושי הידע' של המקצועות הטיפוליים, אליהם חזרנו לאחר שגובשה פרשנות השיחה כדי להאיר פרשנות זו מזוויות המעניינות אותנו בתחום העבודה הסוציאלית.
יעילותה של המתודה כמתודה ראשית לחקר השיחה בכלל ולחקר השיחה הטיפולית נבדקת במחקר זה לראשונה. השימוש במתודה השאולה מן הספרות הבדויה העשיר את חקר סיפורי הפונות ואת חקר השיחה עימן וחשף היבטים לא גלויים בדמויותיהן כמספרות, בעולמן ובדינאמיקה שבינן לבין העובדת המשוחחת עימן.
ממסקנות המחקר: האמהות ממעטות לדבר בשיחות על חווית ההרחקה של הילד, אך נושא האימהות הוא הנושא המרכזי והיחיד המעסיק אותן במפגשים, ככל הנראה – כתגובה על הפגיעה העמוקה בזהות ההורית, שחוו עם הרחקת הילד. אילו מהן שאינן מזכירות את הפגיעה או את האיום על הזהות ההורית, שחשו בתהליך הרחקת הילד, מרבות לספר סיפורים הבאים להוכיח כי הן אמהות אכפתיות המתקשות להתמודד, סיפוריהן בנויים על פי הדפוס:'Caring but not coping' (Hall & Slembrouck, 2003), ועולה ההשערה כי הדפוס עולה כשהפונה חשה איום ופגיעה בדימוי ההורי, תחושה שאינה נאמרת אך קיימת ברקע הניסוח ה'התנצלותי' שלעיל.
מהמחקר עולה כי הפונות מתקשות לשלב אירוע כואב זה של הרחקת הילד בראיית העצמי. הן בונות את הסיפורים שעלו במפגשים על פי תבניות של סוגות ספרותיות מוכרות: רומנסה, נובלה, סיפורי כישוף וסוג אגדה הקרוי אכספלנום, המאפשרות להן להתעלם או לרכך היבטים מכאיבים בעברן ובאירוע הרחקת הילד, ומשמשות עבורן כלי השרדותי פונקציונלי להבנייה של זהותן ולאירגון החווית שעברו כאמהות שנמצאו מזניחות או מתעללות וכנשים וילדות שעברו התעללות בעצמן. הזהות שהסוגה מסייעת להן לבנות מרככת את כאב הפגיעה, אך גם מונעת מהן לראות את חלקן שלהן באירוע, או, לחילופין, מסייעת בידן למצוא פשר לחוסר האונים שלהן בטיפול בילד.
חיפוש כוח ושליטה או לחילופין חוסר אונים הוא מוטיב חוזר נוסף בסיפורי המעשה שמספרות שלוש מארבעת הפונות במחקר זה. סיפוריהן על משברים שונים בחייהן חסרים ברובם הגדול את שלב התיקון למשבר. בהיעדר תיקונים חייהן מצטיירים כחיים של משבר מתמשך, שאף פעם אינו מגיע לידי תיקון, והיעדר זה מבטא את חוסר האונים ואת הקושי שלהן להגיע לשליטה בעולמן. מאידך, הסוגה, שבחרו להבנות על פיה את סיפוריהן, מבטאת ניסיון להגיע לשליטה בעולמן או לתת פשר לתחושת חוסר אונים שלהן.
· האנלוגיה בין סיפור המפגש, לבין סיפורי המעשה שמספרות הפונות במהלכו, (ובין הסיפורים לבין עצמם) מאירה מנקודת מבט חדשה את נושא יכולת ההיעזרות של פונים.
- הקושי של הפונה להיעזר נתפס כמקביל לקושי שלה לפתור משברים בחייה גם בהקשרים אחרים, שאינם קשורים במפגש. מנקודת ראות זו האמונה כי באמצעות השיחה הטיפולית הפונה תצליח להגיע לתיקון המשבר שבשלו הגיעה למפגש אינה מובנת מאליה ומחייבת את התייחסות המטפל לדרכי התיקון שהפונה מציגה בסיפורים אחרים העולים במפגש.
- מטרות הפונות בסיפורים שהן בחרו לספר מקבילות למטרותיהן בסיפור המפגש ועשויות לחשוף כיצד הפונה רואה את מטרת המפגש בהתאם או בניגוד למטרותיה המוצהרות ו/או למטרות העובד.
- המחקר חשף שונות עמוקה בין העובדות לפונות בדרך שבה 'פענחו' ופירשו את האירועים המסופרים. בשעה שהעובדות נטו להשתמש במודלים התפתחותיים ותיארו סיפור פסיכולוגי מודרני, הפונות פירשו את האירועים עליהם סיפרו על פי מודלים מסורתיים פרה-מודרניים: סוגות שגיבוריהן מייצגים אב-טיפוס ולא אישיות ייחודית מתפתחת, והזמן בהן אינו נתפס בממד התפתחותי. המודלים השונים מייצגים תפיסה שונה של התפתחות ושינוי. הדרך בה פונה רואה שינוי והתפתחות בסיפוריה עשויה להצביע על הדרך בה היא תפענח את מטרות ההתערבות כפי שעלו במפגש במונחים של תהליך ושינוי התפתחותי. מכאן שהדרך בה מתייחסים מטפלים לשינוי כמטרת הטיפול אינה כבר כה מובנת מאליה, והאפשרות שהפונה תרצה/תוכל/תסכים להמיר את המודל בו היא משתמשת לעיצוב החוויה שלה והדרך בה היא תופסת שינוי צריכה להיבדק בכל מקרה לגופו.
בכל המפגשים הקרבה ושיתוף הפעולה בין העובדת לפונה אינם מונעים מאבקי כוחות. במונחים מתחום הפואטיקה של הסיפורת ניתן לתאר מאבקי כוחות אלה כמאבקים בין מודלים ודרכי קריאה שונים של ההתרחשויות וכמאבק על "הסיפור הדומיננטי". התהליך, שבו הפונה מקבלת את הסיפור הדומיננטי עשוי להיתפס כתהליך של עיצוב הזהות בשיח אך דומיננטיות זו עלולה להביא את הפונה לקבל את הסיפור ('מה' שמסופר') בלי לקבל את המודל ('איך' הסיפור מסופר). כתוצאה מכך סיפור המפגש עלול לסתור לעתים את החוויה של הפונה, והסתירה תבוא לביטוי בבלבול בתיאור החוויה.
חשיפת המודלים, שבאמצעותם הפונות תופסות ומציגות את עצמן, שבמחקר זה היו מודלים פרה-מודרניים, בהם שינוי אינו נתפס בממד ההתפתחותי שלו, הציגה את מורכבותם של מונחים כמו 'הקשבה לפונה', 'יחס לאחר' או 'רגישות תרבותית'. לאור המחקר נראה כי 'הקשבה' אין פירושה רק הקשבה ל'מה מסופר' אלא גם 'איך הוא מסופר', תוך רגישות למודלים הפרשניים השונים של המטפל מחד – והפונה מאידך. בהתערבויות להגנת הילד, בהן מונחים טיפוליים כמו 'שינוי' הם מוקד ההתערבות שונות זו עלולה לעכב ולהכשיל את השינוי המבוקש.
מכאן שכל דיאלג עם ההורים על מטרות ההתערבות ועל השינוי המבוקש עשוי להיות תהליך מורכב, לא פשוט וארוך, שלוקח בחשבון הן את המודלים הפרשניים השונים של הפונה והן את הפגיעה בזהות ההורית שחווה עם אירוע הרחקת הילד. דיאלוג זה מחייב היערכות מיוחדת של השירותים להגנת הילד תוך פיתוח שיטות טיפול הולמות להתערבויות בשעת חירום בכל המוסדות הטיפוליים בהם שוהים הילדים, ניצול התקופה שבה הילד מורחק מהבית לצורך זה והרחבה והעמקה של השירותים בקהילה והתאמתם לצרכיה הייחודיים של אוכלוסיית ההורים שילדם הורחק מהבית.
לעבודת התיזה המלאה (קובץ PDF)