בפעם האחרונה ראיתי אותך בחתונה של הדס. האמת, לא צפיתי שתגיעי מרביבים. ופתאום הופעת, מחייכת, יפה, מפנייך קרן אור מיוחד במינו. מעולם לא ראיתי אותך כך. עברת משולחן לשולחן, בכל מקום קראו לך, היו לך שם הרבה חברים. קצת גם ישבת איתנו, החלפנו מילים שמחות, חשבתי לעצמי, ,"איך אני אוהבת אותה..."
יש חברות של יום יום, כאלה שפוגשים בעבודה, ופתאום נוצר קשר חדש, וכשנפרדים הוא נפרם. ויש חברות שמחוברות אל שורש הנשמה. כזאת חברה היית לי.
אני חושבת שלראשונה נפגשנו בטירונות. אני הייתי ב"אדומים" ואת, ואתי ב"צהובים". ילדות בנות 18. אחרי הצבא עלינו לירושלים. לאוניברסיטה. נפגשנו במייזר, ליד הספרייה – הסתבר ששתינו בחרנו בחוג לספרות עברית. אני חיפשתי דירה, את, אתי ויוספה חיפשתן שותפה – ותוך יום עברנו לגור יחד.
משהו בשנים ההן יצר חברויות מסוג אחר, עדיין רווקות, אך מנותקות מבית ההורים, מנהלות חיים עצמאיים בעיר הגדולה. שעות ארוכות של שיחות נפש במטבח, על החיים, על ספרות, על פילוסופיה. ואת עם איזו עדינות טבעית, נראית מרחפת בעולמות מופשטים, מנסחת משפטים מורכבים, מנסה להבין דקויות. יחד הלכנו ללמוד, אצל שקד, ופגיס, ודן מירון, יחד התכוננו לבחינות, נתחנו, וניתחנו בלי סוף. שנתיים אחר כך עברנו לגור שוב יחד בדירת גג ברחוב הפלמ"ח בירושלים. בחורף הירושלמי הקר היה הגג דולף אל תוך גיגית, ושתינו עם תנורי נפט, ולפעמים רגליים קפואות, מנהלות שיחות אין סופיות.
אני חושבת על הצירוף המופלא הזה שהוא את, של עדינות מופשטת מצד אחד, ונחישות ודבקות במטרה מצד שני.
התחתנת והיית לאם הרבה שנים לפני. הייתי נוסעת עד רביבים עם החיפושית הלבנה כמה פעמים בשנה, משוגעת על ניתי, השאר עוד לא הגיעו, מהמתיקות והפקחות שלו, שהיום אפשר לראות אותם אצל נכדך, בנו. והשיחות היו ממשיכות מהמקום שהופסקו. כל פעם משלימות מהר את החסר ושרויות בפתרון בעיות החברה והעם.
כל אחד מהילדים שלך הביא איתו שמחה גדולה, התפעלתי מהיכולת שלך לראות אותם כאנשים נפרדים, שונים זה מזה ומיוחדים לעצמם. עם כל אחד מהם, כך ספרת, היה לך קשר אחר.
לעיתים עברו חודשים, ואף שנים מבלי שדברנו, ואז היה מגיע מייל, או טלפון, לפעמים בראש השנה, והחוטים נקשרו מיד.
לפני הבחירות נסענו לרביבים, לדבר אתך ועם יחיא על מסע הבחירות של מפלגת העבודה. את היית שם כמו צור איתן, משוכנעת, משכנעת, עם אמון מלא בלי סימני שאלה. זו הייתה המשפחה שלך והיית מחוברת אל כל ענפיה בחיבור חזק.
שתינו התחלנו כמורות לספרות, אני המשכתי שנים רבות בתוך מערכת החינוך, את ניסית, נכוית, נלחמת בלהט על דרכך, להיות מורה שמדברת בשקט, לא צועקת, לא בכוח, לא בכריזמה, עם הרבה קשב, עם ראיה פנימית וכבוד אמיתי לילדים. בסוף ויתרת. אך לא ממש ויתרת, השארת את מערכת החינוך מאחור והמשכת הלאה. הבחירה שלך בלימודי עבודה סוציאלית הפתיעה אותי. היה בי צד שתמיד קנא בך, על שהצלחת לממש מתוכך את אותם חלקים שאני לא העזתי. בעיקר הקסימה אותי עבודת המ.א. שלך, שבה הצלחת להביא לחיבור מופלא: את הצדדים השונים שלך, את אהבת הספרות והספורים, את היכולת האנליטית שלך, ואת אהבת האדם. שימוש בנרטיבים ספרותיים בתהליך יעוצי-טיפולי. אם הייתי בוחרת את חיי שנית – הייתי עושה כמוך. כל כך הרבה דברנו, אבל על זה לא יצא לנו לדבר. על המקומות שבהן היינו קרובות זו לזו, וכמה מזה ממשנו במהלך השנים.
באותו בקור ברביבים ראינו אותך מאושרת, מוקפת במשפחתך, בילדיך, בנכדיך – מה צריך אדם יותר מזה? אולי בריאות.
יעל חברתי, מותך מכאיב לי מאוד. במידה רבה הלכת כל הזמן צעד אחד לפני. התחתנת לפני, ילדת את ילדיך, הפכת להיות סבתא, ועכשיו עשית עוד צעד אחד לפני, את הצעד אל האין. תהיה נשמתך צרורה בצרור החיים, אם זה אומר לך משהו.