יחיא, ניתי, נדב, אפרת, רעות ושאר בני המשפחה!
רציתי לחלוק אתכם כמה זיכרונות שלי מיעל מתקופות הילדות והנעורים שעברנו יחד, כאשר אתם עדיין לא הייתם בתמונה. חשוב לי שתדעו כמה יפות היו השנים האלה בחייה, ואיך האירה את חייהם של הסובבים אותה והטביעה בהם חותם שלעולם לא יימחה.
משוחררת מדעות קדומות, קבעונות ומושגים נוקשים וחסרת כל חשיבות עצמית – כך זרמה יעל בטבעיות עם החיים, כילדת פרחים מלידה (לפני שהמושג הזה היה קיים!) המקבלת באהבה ובלי שיפוטיות כל אדם.
ילדה יפה ושמחה, מתרחקת מכל ריב ומדון, לא ממורמרת לא נוטרת טינה לאיש, גם כאשר אסרו עליה לצאת מהבית לשחק או לפעילות בתנועה – ברחה בקפיצה מחלון חדרה לחצר, בנון-שאלאנטיות כאילו זה הדבר הרגיל ביותר בעולם.
נפגשנו בגן הילדים ומיד דבקה נפשי בנפשה, אהבתי והערצתי אותה על השלווה והשקט הנפשי שהפגינה כשאני נעלבת ומתרגזת מזוטות ילדותיות. הקשר בינינו התחזק כאשר אחיותינו הגדולות השתמשו בנו כ"דווריות", ושלחו באמצעותנו פתקים זו לזו בעידן שקדם לטלפון. השירות הזה זימן לנו שיחות אינטימיות על מדרגות הבית או בחצר, עד שפתק התשובה ייכתב.
אני זוכרת הליכות ל"באסה" בכפר שמריהו לקטוף נרקיסים ולגבעה מעליה לאסוף כלניות, (לפני שהחוק הגן על פרחי הבר כמובן!) ל"גן-פריזלנד", לחוף הים בקיץ, משחקי מחניים ברחוב של יעל עם כל החברות, (וכמה פעמים שברה את האף כשהגנה בהתלהבות על המחנה שלה...) בניית "ארמונות" מגרוטאות בחצר ביתי, הליכה לסרטי ילדים בקולנוע המקומי (רק לאחר שהמורה המליצה, כמובן) – וסתם רביצה על הדשא בחצר הבית כשאנחנו חולמות ומדמיינות עלילות שקיבלו את השראתן מהספרים הרבים שקראנו, בספריה שהייתה ממוקמת בביתו של אוריאל אופק.
עם הכניסה לתנועה עברנו יחד את החוויות המרגשות של המחנות והטיולים וכמובן הפעולות השגרתיות, ואחר כך הפכנו למדריכות ויצאנו לפעילות עם קבוצות אחרות רמת השרון, יד אליהו, פתח תקווה וכפר סבא. וגם כאן קנאתי ביעל שמרגישה מצוין גם כשהתנאים הפיזיים לא נוחים, השיער מלוכלך ממשחת השיניים שנמרחה עליו בלילה, ולאוכל יש טעם של נפט והוא משאיר קצת חול בין השיניים.
התחילו לילות שישי בסניף התנועה, יעל אוספת אותי בדרך ושתינו צועדות יחד, במכנסיים שחורים וחולצה לבנה ונעלי סירה שחורות, מתרגשות לקראת הערב שהכנו לקבוצה. לאחר שהסניף ננטש על ידי התנועה וכמעט התרוקן מחניכים, ובקבוצה שלנו נשארו רק בנות, (הבנים המעטים נזרקו בגלל "התנהגות לא תנועתית") התחברנו עם קבוצה של בנים הגדולים מאתנו בשנתיים וזה היה מרגש מאוד.
אני רואה את שתינו מלוות שוב ושוב אחת את השניה ברחובות הלא סלולים של השכונה, אפופות בריחות הפריחה המתוקים באביב או בקרירות הנעימה של ערבי הקיץ, מספרות זו לזו על חלומות ורגשות הממלאים אותנו.
גם כאשר למדתי בתיכון אחר בתל אביב ולא איתה בהרצליה לא התרחקנו, ועכשיו היו לנו המון סיפורים על הכיתה, המורים והלימודים בכלל. לקראת ההליכה לנח"ל והיווצרות הגרעין נוצרו קשרים חדשים אך תמיד חזרנו לרגעים האינטימיים שלנו, גם אם מצאנו פחות הזדמנויות לכך בלב הפעילות האינטנסיבית בתנועה והלימודים לקראת הבגרויות. מדי פעם ניהלנו שיחות מעמיקות על המחויבות שלנו להגשים בקיבוץ ועל מה שאנחנו דורשות מעצמנו בדרך.
בשל"ת המוקדם בעין גדי וגם בהכשרה בכינרת היינו שותפות לחדר. אני זוכרת את יעל מתעוררת ברגע האחרון, מתלבשת בזריזות מפתיעה ומגיעה בדרך פלא לעבודה בזמן. לקראת מסדר הערב בחדרים היה צריך להעיר ולזרז אותה לפני שתגיע הסמלת ותעביר אצבע על מדפי הארונות בחיפוש אחרי אבק... בלילות קראה וכתבה, (כפרפקציוניסטית שכתבה שוב ושוב את המכתבים לחבר המבוגר בעין גדי עד שהייתה מרוצה) ואחר כך הייתה מאוד עייפה אך לא ויתרה לעצמה ועמדה בכל דרישות העבודה והתורנויות.
ושוב אנחנו יחד באוניברסיטה, שותפות לדירה עם עוד חברות, ואני שותה בצמא את השיחות שלה עם אהובה לב-ארי על החוג לספרות ומתפעלת מהקלילות בה תמרנה בין עבודות מזדמנות, פגישות עם חברים, עזרה לכל מיני מסכנים שנדבקו אליה ברחוב, והלימודים. היה כל כך נעים לחלוק אתה בחוויות, בחרדות מן הבחינות והעבודות, להעריץ ולנסות לחקות את הנינוחות שלה וקבלת הדברים כפי שהם, בלי לייחס להם משמעות טובה או רעה.
רק כעבור עשרות שנים אחרי חודשים של לימודים בהודו הבנתי כי יעל הייתה מעין "בודהיסטווה" (על פי הבודהיזם: "מי שיכול היה להגיע להארה אך ויתר עליה כדי להקדיש את חייו לעזור לאחרים להגיע אליה"). והיום אני יודעת כי הייתה זאת זכות גדולה לחיות במחיצתה.
כאשר ילדינו היו קטנים לא נפגשנו כמעט אך כל הזמן המשכנו בקשר מכתבים, ובזמן שהותנו באנגליה באו אלינו יעל ויחיא ויחד יצאנו לטיול לסקוטלנד בזמן הפסטיבל באדינבורו. בעיני ילדינו היו יעל ויחיא "דודים" הזכורים לטובה, שידעו לדובב ולהצחיק אותם.
הפגישה האחרונה שלנו: בחתונה של הדס ביתנו, כל החברים מתפעלים ממנה ומצליחים לשוחח אתה חוץ ממני. ואני דואגת: יעל נהגה לבדה מרביבים וחזרה מאוחר בלילה ואני: "שתית מספיק קפה? אולי תשירי בדרך?" ויעל מחייכת ומרגיעה ומבטלת את חששותיי: "מה הבעיה? ממתי אני עייפה בלילה?"
אבל יעל עדיין אתי, בתמונות, במכתבים ובזיכרונות שרק מתחדדים ומתבהרים ככל שאני מריגשה כמה אני אוהבת אותה.
אתי פז (וייסמן)