יעל היתה לי חברת ילדות. חברת נעורים בעצם. אבל כשהתבשרתי נוראות על לכתה, חשבתי פתאום על המשמעות של צמד המלים הזה – חברת ילדות.
היה בה, ביעל, כל כך הרבה תמימות. או שבעצם כך היה בה, בתקופת הילדות ההיא? היה בה ביעל כל כך הרבה חזון, וראיית הזולת והסביבה, וכל כך מעט ראיית עצמה, או שבעצם כך היה בה בתקופת הילדות ההיא?
במאמר מוסגר - יש שיקראו לכך אידיאליזם, ויש שיקראו לזה צניעות, ויש שיאמרו שאידיאליזם ללא צניעות, הוא קלפה מצועצעת ואין בלתה?
הייתה בה ביעל כל כך הרבה חכמה, וכבוד לחכמה, וכבוד לאות הכתובה והמסֻפרת, והמשוּררת, או שבעצם כך היה בה בתקופת הילדות ההיא?
והרבה מאוד חיבוטי נפש, תוך השלמה עם דרך, היו בה בתקופת הילדות ההיא. היו בה ביעל.
אנחנו , ילידי המדינה, כשמסתכלים אנחנו על ילדותינו ונעורינו, והנה יעל לפנינו.
מהתמהיל המופלא הזה, שהיה בה, ביעל, הרבה אנשים שתו ואכלו וחיו, ופרחו, והובילו אותו הלאה – לדור אחר, לחברה אחרת, לאנשים אחרים, וככה בעצם אנחנו מוצאים את אותה ילדות, שרוייה בכל מיני פינות חבויות, כמו אירוס הנגב, כמו אדמונית החורש...כמו פה ברביבים. נדיר, חבוי, אבל יפה מאין כמותו. וכל הדמעה עכשיו, והגעגוע, והפרידה, ממך המה, ומעצמנו.
החיים, כנחלי הנגב השוטפים,סחפו אותנו עתים יחד, ועיתים לחוד. דרך התנועה בנוף ים, דרך בית הספר בהרצליה, דרך ההכשרה בכנרת, דרך ההגשמה בעין גדי. ונימי החברות הנטווים בינינו לא נפרמו גם אם מצאנו את עצמנו רחוקים במימד המקום, אולי גם במימד הזמן, , אבל קרובים במימדים החשובים באמת.
גם אם מדברים פעם בשנה, ונפגשים פעם בשנתיים, ושנותינו מצטברות, ושערנו מכסיף, וילדינו גדלים לעומתינו, בעצם אנחנו אותם חברי ילדות, חברי נעורים, עם כל האהבה ההיא, שהשנים לא יכלו לה.
ועל כן יעל, אני עומד היום ונפרד בדמעה, ובוכה על קורי החברות שכל כך מעטנו להשתמש בהם, והם קרועים פתע, בוכה על ילדותנו, ועל כל מה שהיה בה – והלך איתך, ושמח על כל שהשארת.
יעל היתה לי חברת ילדות. ולא עוד.