חברתי יעל
כשנאסף הקהל בבית העלמין שלנו, דימיתי לראות שעיני הרבים מחפשים אותך... כאן.
נזכרתי בפעמים הרבות שניצבת, בפני קהל שנאסף בלוויה או באזכרה. ניצבת לקרוא שיר לכבודו של מי שהלך. ואת זקופה ויפה והבגד שעליך – כנסיכה במעמד הזה. והמילים נאמרות מפיך בדרך הביטוי המיוחדת והמתאימה מכל.
גם במועדון, בין הנאספים שבאו ושוחחו , גם ביניהם דימיתי לראות את העיניים המחפשות אותך, את דמותך המיוחדת , שיודעת לראות את כולם ולתת לכל אחד את תשומת הלב האישית..
הייתם שכני במשך שנים. כאן, ליד דירתי נולדו ילדיכם הגדולים ואז עברתם לבית סמוך והידידות נמשכה כל השנים האלה.
אך הכרתי אותך יעל עוד קודם – הכנתי אז מסכת לט"ו בשבט. הייתי מכינה מתוך שירי משורר אחד. ביקשתי ממך ועזרת לי.
הרבה שנים חלפו. בט"ו בשבט קוראים את תפילת הכהן הגדול, המבקש על הגשם: שלא ייעצרו הגשמים בגלל בקשת הפרט, שמחר לא ירד גשם.
ואני הפעם, מצאתי את עצמי מתפללת לאל (שאיננו בשמים שלי): "שמחר לא יירד גשם" ומחר נוכל ללוות אותך כראוי לך... אך השמים היו בוכים בלילה הזה....
אני כועסת על עצמי כל הזמן – למה ומדוע לא רבתי איתך על צאתך לעבודתך כל כך מוקדם! לשוחח איתך לא היה מועיל.
שאלתי אותך: "הרופאים הסכימו שתצאי לעבודה? הלוא רק יצאת מבית החולים! השבת לי: "מה הם יודעים."
אולי, אילו הטלתי בפניך את כל משקל העובדות, אולי היית דוחה לשבוע את יציאתך לעבודה. אולי?
למי אספר על כעסי-על-עצמי, למי אם לא לך, שככה ידעת תמיד להקשיב!.
אל תהיי דואגת, יעל. כל המשפחה המופלאה שלך מרוכזת בביתכם ובסוכת האבלות. רבים-רבים באים, מרחוק ומקרוב – לחזק ולנחם.
כולם יחד, והנכדים נבוכים מעט, וכולם מאירים פנים אליהם, ומדי פעם הם נגשים אל יחיא, בחירך, לתת ולקבל אהבה.
אל תדאגי יעל. את חסרה לכולנו, אך כולם מתחזקים זה בזה.
ימתקו לך רגבי האדמה הזאת..
כל כך צעירה הלכת מאיתנו, כל כך לא במועדך..