כמה מילים על יעל,
עכשיו, כאשר אני חוזרת לאותם ימים, אנחת רווחה מלווה אותי. אבל אז, לפני כשבע וחצי שנים כאשר קיבלתי את ההודעה שהגידול בגופי הינו סרטני מהקשים ביותר לטיפול, "רווחה" היה המושג האחרון לו הייתי יכולה לצפות.
לא קשה לדמיין שעולמי חרב עלי. יומי לא היה יותר יומי ולילי לא היה יותר לילי.
חברים המליצו לי לפנות אל יעל פרץ העובדת הסוציאלית במועצה, לבדוק במה אוכל להיעזר בה.
כך קבעתי טלפונית עם יעל, זמן לפגישה. הגעתי לפגישה, דפקתי בדלת וכשפתחתי, ישבה מולי יעל כצנשטיין.
שתינו היינו בתדהמה. אני בשאלה "יעל כצנשטיין מה את עושה כאן?" ויעל, "יונה גרוסמן, מה את עושה כאן?".
ובכן, יעל כצנשטיין היפה ואני, גדלנו בנוף-ים. יעל למדה שנה אחת מעלי בבית הספר המקומי. אבל בתנועת הנוער בילינו באותה הקבוצה.
פניה היפים והעדינים, גופה הדקיק והמצדיק את שמה – יעל, תמיד היו חרוטים בזיכרוני. בקבוצה, במפגשים עם קבוצות אחרות, אחר-כך בגרעין וגם בקיבוץ היעד עין-גדי, תמיד הסתובבו סביבה מחזרים לרוב.
והנה, שתינו זו מול זה מחדש כשלא מעט קמטים מעטרים את פנינו ושבר גדול מכלה אותי.
יעל הקשיבה לכל אות ולכל פסיק שהכאב שלי ידע לספר.
בימים שבאו אחר-כך, הביאה לי מחקרים והפנתה אותי לספרים. ובעיקר חיבקה אותי חיבוק אימהי. הרגשתי כאילו נולדה לי אחות.
עם הזמן למדתי שאין לי פריבילגיות מיוחדות אצל יעל. כזאת היא יעל עם ואל כל מי שזקוק לעזרתה.
עברו השנים, הילדים שלי והילדים של יעל נישאו ונולדו לשתינו נכדים. ושוב נגררנו אחרי היום יום. וגם כאשר לא פעם חשבתי על יעל, ניחמתי עצמי בכך ש"מחר אתקשר אליה ואשאל בשלומה".
בחיים מסתבר, אין אפשרות למתוח את המחר ללא קץ. ל"מחר" יש סוף.
אני אבלה עלייך יעל. ואבלה על שלא השכלתי לנצל את הזמן שהיה לנו להיות קצת יותר ביחד ולא עשינו זאת.
לא נותר לי אלא להודות לך עתה על כל מילה, כל מבט, כל חיוך וכל רגע שהקדשת לי כאשר הייתי זקוקה להם כל כך. הם היו לי לעזר רב.
ואני לא ידעתי להיות לך לעזר.
יונה לוי-גרוסמן